התזה נכתבה על בסיס מחקר שהתקיים במחנה המעבר בגונדר באתיופיה בשנים 2005 - 2006. הרצון לחקור באתיופיה נבע מתוך הרצון להבין את תהליך העלייה וההגעה לישראל מנקודת מבט של החיים באתיופיה ולא מתוך תרגום ישראלי למה היה באתיופיה. לפני יציאתי לאתיופיה הגשתי הצעת מחקר המתמקדת במעמד האישה באתיופיה, אך לאחר תקופה קצרה של שהות באתיופיה הבנתי שהדבר המשמעותי ביותר עבור רוב האנשים לפני שהם עולים לישראל היא ההמתנה הארוכה שהם חווים. הסתובבתי במחנה המעבר בגונדר, ובאדיס ושאלתי אנשים מה הם עושים והתשובה המרכזית היתה – מחכים לעלות לישראל. פרק הזמן הממוצע היה כ – 7 שנים, דבר שהפתיע אותי והוביל אותי לחקור לעומק את משמעות ההמתנה, ממה היא מורכבת, איך היא משתמרת כל כך הרבה זמן, איך אנשים מצליחים לקום מדי יום ולהמתין וכו'. למדתי את המשמעויות הישירות והעקיפות שיש לממשלת ישראל ולארגונים הפועלים במחנות המעבר על ההמתנה והציפיות מישראל ועל חיי היום יום בהמתנה. במקביל עבדתי עם גופים שונים כגון הסוכנות היהודית, משרד החינוך וצה"ל כאנתרופולוגית יישומית.